מים במקום חול: על התערוכה "כלים שלובים" של מיכה אולמן

מעטים הם האמנים הישראלים שמצליחים לחדש ולשמור על רוח רעננה בבגרותם. אחד מהם הוא מיכה אולמן, שגם אחרי חמישה עשורים של עשייה, מצליח – בלי יותר מדי מאמץ – להיות רלוונטי יותר מתמיד בתערוכת היחיד בגלריית הבית שלו, גבעון. אמנם מדובר בתערוכה בהיקפים קטנים הרבה יותר ממה שהוא רגיל אליהם (התערוכה האחרונה שלו הייתה הרטרוספקטיבה המופתית במוזיאון ישראל ב-2011), אבל דווקא האינטימיות של הגלריה משרתת את המוטיבציות האסתטיות שלו במקרה הזה.

בתערוכה מוצגים עבודות מהשנים האחרונות, שלדברי יגאל צלמונה בטקסט הנלווה מצביעות על אלמנט מרכזי שעד היום לא זכה לתשומת לב – המים. אולמן נלמד ברוב שיעורי האמנות כאמן מושגי ומראשוני אמני האדמה בישראל וכמי שחפירה היא הבסיס לעשייה שלו ("אני אדם חופר", היא אחת האמרות היותר מצוטטות שלו). אולמן "אמן החול והאדמה" כמעט לא נוכח בתערוכה החדשה. את מקומם של גווני החול המדבריים ששלטו בתערוכות הקודמות שלו, מחליפים צבעי חלודה עוכרי שלווה. ולמרות זאת, השפה היא אותה שפה "אולמנית" – הפיסול המסיבי, הגשמיות הנשגבת, דימוי השולחן, הבור ומעמקיו ויותר מכל – ארכיטיפ הבית.  

למרות שמה של התערוכה –  על שם חוק הכלים השלובים שמתייחס לאנרגיה מאוזנת –  היא שופעת ניגודיות: החלודה הארצית מול המים הנשגבים, ההפשטה הרישומית מול הפיגורטיביות הפיסולית, האגרסיביות מול העדינות, האווריריות מול האינטנסיביות. 

התערוכה בנויה משלושה מוקדים שבטבורם פסלי ברזל מינימליסטיים בסימן בית והכלה. בקומה הראשונה של הגלריה מוצגת "כלים שלובים", מערכת מסועפת של צלחות וכלי קיבול בגבהים שונים שהמים החלודים בהם עומדים מאוזנים ומאיימים לפורר את השלווה הקפואה. בקומה השנייה מוצגת "דו משפחתי", שתי אסלות ברזל שמחוברות זו לזו ומלאות מים עכורים. אין מנוס מלהתייחס לדימוי הכה חבוט של האסלה נוסח מרסל דושאן, שמקבל אצל אולמן משמעות יותר ביתית וגופנית. בחדר הפנימי שבקומה השנייה מוצג שולחן אוכל שחור שכוב על גבו, גם הוא מלא במים עכורים. שלושת הפסלים מתלכדים למערך של בורות ללא תחתית מסוג חדש אצל אולמן. 

רישומי אקוורל, יחסית גדולים למדיום שנחשב לקטן ואינטימי, עוטפים את שלושת הפסלים הטוטמיים של אולמן. הם מתמוססים ומתגבשים למעין כתמי רורשך, אינטנסיביים בחומריותם אך אווריריים בחווייתם, ומוסיפים נופך רוחני לעבודות. המילה "רוחני" היא כמעט קללה אצל אמנים בימנו, אבל הדרך שבה אולמן מצליח למזג בין הגבוה לנמוך היא לא פחות ממופתית.    

אמנם המים הם הציר המרכזי בתערוכה, אבל אי אפשר להתעלם מהשפעת התחריט, המדיום הראשון בו יצר אולמן. בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הוא נהג לעבוד על לוחות הנחושת של התחריט בצורה אגרסיבית באמצעות שימוש יתר בחומצות שיצרו חורים ושקעים. האיכויות התבליטיות "המקולקלות" האלו ניכרות במרבית הרישומים בתערוכה הנוכחית. למרות האינטנסיביות של העבודות, אולמן, כדרכו, מדבר בשקט, מאופק ומדיטטיבי. העבודות לא זועקות ראוותנות ספקטקולרית, אלא דורשות התעמקות והתמסרות. 

מיכה אולמן "כלים שלובים", גלריה גבעון, נובמבר 2016 – ינואר 2017 

פורסם במגזין טיים אאוט, גיליון 738, 22 לדצמבר 2016, עמ' 94