חמר טוב: על הפנייה של אמנים עכשוויים לקרמיקה 

במשך שנים נחשבה הקרמיקה – ובעיקר ציור עליה – לתחום נחות שמתאים לחוג במתנ"ס נשכח. אבל עכשיו, במקביל לאמנים גדולים בעולם שמתעסקים בנושא, דור חדש של ציירים ישראלים התאהב בתחום הדביק הזה.

ציור על קרמיקה - איזו אסוציאציה מעוררת בכם צמד המילים הזה? סביר להניח שמשהו בין הביטוי המכובס "אומנות שימושית" לחוג במתנ"ס. אבל תשכחו מזה. בשנים האחרונות עולם האמנות מגלה מחדש את הקרמיקה ואת שאר מלאכות היד המסורתיות כגון אריגה, תפירה וטוויה. אפשר להגיד שהחזרה הזאת למיומנויות של העבר היא תשובה לואו טקית להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות בעולם האמנות. בשנים האחרונות גם גדולי האמנים כמו אורס פישר ואדל אבדסמד פונים לקרמיקה, ובמקביל אמני קרמיקה מקצועיים כמו רייצ'ל ניבון וקלרה קריסטלובה מקבלים מקום של כבוד בגלריות הנחשבות, בביאנלות ובירידי האמנות כמו ה-Frieze וארט באזל. 

נראה שגם בארץ אמנים מגלים לאחרונה שקרמיקה היא תחום מותר ולגיטימי, הרבה מזה קרה בזכות בית בנימיני לקרמיקה בקרית המלאכה שמנסה לשלב בין אמנות עכשווית לקרמיקה ומצליח למשוך אליו את האמנים המקומיים. הערב תיפתח בבית האדום תערוכת בזק שארגנה האמנית יערה אורן ושמוקדשת לנושא. אורן, שהתחילה לעבוד בקרמיקה לפני שנתיים, גילתה עשרות ציירים כמוה שפונים לתחום וכבר אינם מתביישים בכך, כולל שמות בולטים בציור המקומי כגון זויה צ'רקסקי, אלעד רוזן, גליה פסטרנק, יואב אפרתי ועמית קבסה. 

"אני רציתי לעסוק בזה הרבה שנים אבל לתחום הזה היו סטיגמות בעולם האמנות. היה לי חשש שיחשבו שהפכתי לקרמיקאית. היום אני מקבלת תגובות טובות אף שעדיין יש אנשים שמרימים גבה", אומרת אורן. 

גם גליה פסטרנק, שלמשפחתה היה בית מלאכה לקרמיקה ביפו בשנות ה-60, מספרת על החשש הראשוני לעבוד בקרמיקה. "בהרגשה שלי זה לא היה אופנתי להתעסק בזה. חיפשתי ציור שבועט, דברים מדממים, והקרמיקה נראתה לי אז חלשה". עמית קבסה מוסיף: "המון שנים הייתה לי דחייה מהדבר הזה, חשבתי שזה רדוד ונמוך. אבל בחמש השנים האחרונות גיליתי חיבור עמוק לזה כי זו האסתטיקה שעליה גדלתי. בקיבוץ היה נהוג תמיד ללכת לחוג קרמיקה, כולם עשו לעצמם פסלים לגינה וככה הקיבוץ נראה – זה סוג של אסתטיקה קיבוצית".  

איך אתם מסבירים את הפריחה של הקרמיקה באמנות?

אורן: "יש סצנה חזקה מאוד של קרמיקה עכשווית בלוס אנג'לס ובמלבורן. ויש גם מגמה עולמית של ציירים שעובדים בקרמיקה. אני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד אוהבת את העובדה שאלו חפצים חיים שאין להם קדושה של אמנות יקרה על הקיר". 

פסטרנק: "אני לא חושבת שאי פעם הפסיקו לעשות קרמיקה, פשוט היו תקופות ארוכות שזה לא היה אופנתי כל כך ולא הוצג, אבל הצורך היה קיים. יש גם היענות של הקהל לזה. כשאדם מחזיק צלחת של חמר הוא מתרגש – זה ראשוני, מגע היד של האמן כל כך נוכח בו".  

אבל מה כל כך מושך בקרמיקה?

קבסה: "יש בקרמיקה תמימות שלעיתים לא קיימת בעולם האמנות. הקרמיקה זה כמו מזרק שמזריק לי את ההנאה שבחומר, את ההפתעה שבשרפה". 

פסטרנק: "יש משהו ממכר בקרמיקה, אבל מהמקום הקמאי והקדום של ההתמכרות. החמר מתפרק ושביר, הרצון לעשות בו רסטורציה ולמצוא את החתיכות החסרות הוא בגדר אובססיה".

אלעד רוזן, אחד הציירים הבולטים שצללו בשנה האחרונה לעולמות הקרמיקה, מתמקד בעבודות בסגנון "פייס ג'אג" פרימיטיביסטיים וגם הוא מדבר במונחים של התמכרות. "כשמתעסקים כמה שנים במדיום כמו ציור יודעים את החוקים ואת הגבולות שלו ופתאום יש מדיום שאפשר לחקור אותו בצורה יותר ראשונית, לחזור להיות מתחיל במשהו, הייתי אומר אפילו אאוטסיידר, זה ממכר. ההתעסקות בקרמיקה בשבילי היא מהלך די מתבקש. אני צייר מאוד מהיר ובקרמיקה יש האטה בתהליך וצורך להיות קשוב לחומר". 

האמנים מסבירים שהתשוקה להתנסות בחומר ובתהליכי עבודה שזרים להם, הם הסיבה שדווקא ציירים מובילים את המגמה הזו, ולא פסלים. אורן מסבירה: "החמר מתנהג אחרת מציור, הוא הרבה פחות סבלני, יותר מדויק. כשאני מציירת אני עובדת הרבה עם מחיקה, שכבות וחריטות, אני ממש מתעללת בציורים כי לבד ולשמן יש סיבולת גבוהה ואילו לחמר – לא. בקרמיקה צריך להיות מאוד מחושב ולהכיר טוב את החומר ואת היכולות שלו". אורן ממשיכה ומסבירה שהתהליך העדין והשברירי הזה בהחלט מחלחל לפעולת הציור שלה וגם משפיע עליו.  

קבסה מציין שמה שאותו משך לקרמיקה בתור צייר הוא חוסר הוודאות: "בקרמיקה יש המון מגבלות. מידת השליטה שלך על התוצאה היא קטנה. אתה נותן ליד האלוהים לשחק לך בעבודה, וזה לא פשוט. בציור אין הפתעות. וככל שאתה מגיע למיומנות יותר גבוה, כך זה קורה יותר בקלות. בקרמיקה יש אלמנט של שחרור".

רוב העבודות שמוצגות בתערוכה בבית האדום הן כלים שימושיים כמו צלחות וכדים ונראה שמה שמאפיין את עבודות הקרמיקה של הציירים, שלרובם זהו מדיום חדש ולא מוכר, הוא האופי האקספרסיבי, החומרי ואולי אפילו המפגר שלהן. "אני מאוד מכבד את ההרגשה המפגרת, גם בציור. אני מאוד משתדל לא להגיע למצב שאני יודע מה אני עושה. ובקרמיקה נורא קל לי לא לדעת מה אני עושה, כי אני באמת לא יודע מה אני עושה רוב הזמן. זה משרת אותי", אומר רוזן. "את קוראת לזה מפגר, אני קורא לזה גמלוני או מגושם", מוסיף קבסה."לרוב הציירים אין באמת את המיומנות לחומר הזה ואני חושב שהמגושמות הזאת היא מעניינת. יותר יפה בעיניי כשאמן מבין את המגבלה שלו ומתעסק במגבלה הזאת מאשר בהישגים שלו". 

פורסם במגזין טיים אאוט, גיליון 774, 31 לאוגוסט 2017, עמ' 55-54