התערוכה זמן וודו מבקשת להניח את האצבע על רוח חדשה המנשבת על פניה של האמנות דרך נקודת מבטם של שלושה אמנים מקומיים.
מאחורי המונח הפופולארי והמטעה למדי "וודו", עומדת פרקטיקה דתית מורכבת, שעטנז בין מונותיאיזם לפאגאניזם, שהשתרשה בעולם המערבי כסוג של מאגיה שחורה להמונים. דת הוודו אוצרת בתוכה את כל המרכיבים המאפיינים את האמונה ואת הזהות הדתית בחברה המערבית של ימנו- שילוב בין דת ממוסדת, רוחניות מעשית, ומיסטיקה פופולרית. בשנים האחרונות נדמה כי הנהירה הרוחנית-דתית חדרה גם לעולם האמנות, תופעה שלכאורה מתנגשת עם האבולוציה של החילוניות, שהאמנות היתה מנושאות דגלה. אמנים רבים ומבקריהם מרבים לעסוק בעשור האחרון בביטויים שונים של דתיות, במוטיבים ובסמלים תיאולוגיים ומיתיים, ובחקירת הגבול שבין הדתי לחילוני.(1)
השיח על חזרתה של הדת לאמנות הוא אחד הבוערים בעשור האחרון, והוא מאפיין מגמה בולטת בכל תחומי התרבות, כמו גם הפילוסופיה, הסוציולוגיה, ומדעי המדינה. יותר ויותר חוקרים, מבקרים, והוגים זונחים את תפישת העולם החילונית, זו שביקשה לעקור את הדת מהחיים החברתיים והתרבותיים, ופונים לדון בקיומן של תנועות דתיות חדשות וצורות אמונה אלטרנטיביות, שמתאימות לחברה העכשווית. הכינוי שדבק לתופעה זו, היקסמות מחודשת (Re- Enchantment), באה כתגובה ל"התפכחות" (Disenchantment), מונח שתבע מקס וובר בהתייחסו לתודעה החילונית, הדוחה מעליה את הדת.(2)
ממתי אפשר להתחיל לדבר על חזרתה של התרבות אל חיק הדת?
יש הטוענים, כי החזרה לדת נולדה עם הפוסטמודרניזם, שהביא איתו להכחדתם של סיפורי העל ושל האמיתות המדעיות הדוגמטיות. זו גם הנקודה שבה תהליך החילוניות הגיע לידי מיצוי והשלמה. אחרים מתמקדים בתוצאות הגלובליזציה והקפיטליזם המאוחר, שהחזירו לדת את כוחה ואת חשיבותה כמנגנון של התנגדות פוליטית. אחדים מציינים את האחד עשר בספטמבר כנקודה היסטורית, שעוררה את הצורך הדתי בסולידריות חברתית ובהתמודדות עם חרדות.
ובאשר לאמנות – 'ההיקסמות המחודשת' העניקה לה מעמד חדש. עם ההכרזה על מות האמנות, מות המטאפיזיקה, והרבה אחרי מות האלוהים, נדמה כי אמנים רבים זונחים את הצורה וחוזרים אל התוכן, אל הרגש, ואל הנשגב. אך אין מדובר בחזרה מסורתית אל הדת בצורתה הפרה- מודרנית ככזו המשרתת את הממסד הדתי, אלא ביצירת מערכת חדשה- פלורליסטית ומקבלת. החופש המוחלט שחווה האמנות לאחר מותה, מיתרגם לחופש דתי, רוחני, ומוסרי. הכל מותר והכל אפשרי. איקונוגרפיה יהודית- נוצרית נשזרת בסמלים פגאניים, רעיונות ניו- אייג' ואזוטריה- כל האלמנטים הללו נטמעים זה בזה ומותכים לידי צורה חדשה של יצירה ואמונה.
אסי משולם, מוראג רובננקו, ותם גולדברג מספרים דרך יצירתם סיפור אישי וקולקטיבי. כל אחד מהם יוצר מערכת פרטית של מיתוסים ופולחנים, סוג של טקס וודו אמנותי, הטוען את היצירה שלהם במשמעות פונקציונלית ומציע את האמנות כאורח חיים דתי לכל דבר.
שלושת האמנים יוצרים יחדיו חלל המקדש את הטומאה ואת הבזות – שתי קטגוריות המתאפיינות בגבוליות, בכאוס ובחוסר סדר- ממש כמו 'האמנות הדתית החדשה', שמחפשת את מקומה ואת הגדרתה. הקדושה והרוחניות עבור השלושה לא ייתכנו ללא הטומאה והבזות, אשר עוברות בראש ובראשונה דרך הבשר והגוף, אותו גוף שהאמנות החזותית מקדשת מזה למעלה מיובל שנים, גוף פוסט-אנושי, מעורער, שביר וכאוטי, שאיננו מסוגל להכיל עוד את הדיכוטומיה הקרטזיאנית בין הגוף לנפש.
בפרץ חסר מעצורים של כתיבה נבואית, נולד לפני חמש שנים רועכם– סוג של אלטר-אגו, נביא ומנהיג מִסְדָר הטומאה, תפישה פילוסופית-דתית הנעה בין סאטירה פרועה ואלימה על כל דת באשר היא, המתאפיינת בגישה של 'נעשה ונשמע', לבין מערכת אמונות הניתנות ליישום, המתאימות למצב החברתי והתרבותי העכשווי.
בספר הכמו-מקראי יוצא רועכם, יצור כלאיים בין בן אנוש לכלבה, למסע חניכה רווי אלימות שמתחיל בטבע הפראי, ממשיך אל התרבות הפראית עוד יותר, וחוזר בחזרה אל הטבע – שם הוא מגלה את כוחו המשיחי.
אסי משולם, הרואה את עצמו כנשא ההתגלות הראשונה של המסדר, מעמיד ביצירתו את הגוף ואת טומאתו במרכז החוויה הדתית כמטאפורה לכאוטיות ולחוסר הסדר שעוברת המערכת התיאולוגית, ולירידתה של האלוהות מהספירות הגבוהות של הקיום אל חיי היום- יום, אל הכאן והעכשיו. חוסר רצונו של רועכם לייחס לעצמו מעמד של אל הוא לב ליבו של מסדר הטומאה, אשר מייצג את הדת שלאחר 'מות האלוהים' הניטשיאני, דת אשר הפקיעה את האחריות המוסרית מהאל האבסטרקטי והבלתי מושג אל האדם ואל תודעתו. הגוף, כפי שמציג אותו משולם ביצירתו, איננו עוד ביתו הארצי של הנפש, אלא זירה זעה ורוטטת של נוזלים ומיצים, המבטאת את דתיותו העמוקה של האדם-חיה.
הדימויים החזותיים שיוצר משולם נוגעים בחוויות דתיות ארכיטיפיות ואוניברסאליות. עמודי הטוטם המוצגים בתערוכה, תערובת משונה של עמודים קלאסיים, פסלים פאגאניים מקודשים וקורבנות יצורי כלאיים מבותרים, הם עדות לעולם התחתיוּת הפראי ממנו נברא המסדר והם מתפקדים כמכניזם פסיכולוגי, הנושא איתו תכונות חייתיות, המוצעות למאמיני המסדר כאובייקט להזדהות.
תם תומר גולדברג/ נקי כפיים
תם גולדברג הוא ככל הנראה מאחרוני האמנים הרומנטיים, ספון בדלת אמותיו בסטודיו שלו ויוצר לשם הקתרזיס. הסטודיו הוא מקדשו, מעין מעבדת אלכימיה שם הוא בוחן, בודק, ומחפש. אך משהו קורה לעבודה שלו ברגע שהיא יוצאת מהסטודיו – היא צינית, ספקנית, מתעקשת שלא להיכנע לאמת או לפרשנות אחת, חפה מכל יומרה מודרניסטית והופכת לפרודיה על האמן המתבודד הנגוע בתסביכים משיחיים.
בתערוכה מעמיד גולדברג את המנהגים היהודיים בקו התפר שבין קדושה לטומאה על ידי נטילת אביזרי יהדות טקסיים, כאשר הוא מלביש עליהם עלילה מאגית-פאגאנית, שמערבבת בין טבע ותרבות, חיים ומוות, בזות ונשגבות – בין "עבודה זרה" ל"עבודת האלוהים": גוויות של תשמישי קדושה שנפסלו ונגנזו, נאספו מבתי קברות וזוכים להזדמנות שנייה, "פגרי" טליתות המשמשות למניין, עוברים תהליך של לידה מחדש אחרי שהושארו במשך ארבע עונות מחוץ לסטודיו, מצבה שבורה – מעשה כת השטן – הופכת ללוח סיאנסים, ארון ספר תורה שכוח, שנאסף מגניזה בבית העלמין, משמש כמערכת סראונד ליללות חתלתול שחור, ועל כולם מנצחת עבודת הוידיאו נקי כפיים. בוידיאו יוצא גולדברג למסע לילי הזוי להשבת שופר גנוב מקיר שופרות מסתורי בשכונת פלורנטין, שקללת מוות מרחפת על כל הנוגע בו. גולדברג יצק את השופר לאובייקט פיסולי, ובמעין טקס של היטהרות והתנקות, יוצא להשיבו אל המקום אליו שייך.
מוראג רובננקו היא אמנית-פרפורמרית במיצגים כמו גם בעבודות הפיסול שלה. בשני מדיומים אלו היא מעמידה את גופה במרכז, חוקרת אותו, את נוזליו ואת בזותו בפתיחות ובכנות שכמעט לא קיימים היום. בדומה לאימהוֹת הרוחניות שלה, רובננקו הופכת את גופה לבד קנבס, לזירה של התנסויות וחקירות. אך בניגוד לאמניות הגוף החתרניות של שנות השבעים, שהעבירו את גופן דרך מסכת של התעללויות, השפלות, וגילויי מזוכיזם כאקט של מחאה ושל שליטה, רובננקו מתייחסת לגופה בראש ובראשונה כגופה האינדיבידואלי בניסיונות להרחינו. השימוש שלה בנוזלי הגוף, שלמראית עין ממלאים צורך פרובוקטיבי, הוא למעשה כלי עבורה להטענתו באיכויות רוחניות וטקסיות.
בתערוכה זו בולטות עבודותיה של רובננקו בנוכחותן הנשית, כאשר פעולות יומיומיות וחומרים 'נשיים' עוברים מטמורפוזה מיסטית-פולחנית; אבני חן קריסטליים, יצירים של אימא אדמה, נוצצים באור יקרות בזכותו של תהליך אלכימי פרטי של רובננקו, זיקוק בין שני חומרים שהם רעילים, ריפויים, שפלים, ונשגבים בו בעת – סוכר ושתן. בעבודתה המרכזית בתערוכה, מציבה רובננקו כס מלכות גדול ולמולו – שמלה העשויה שומן חזיר. המיצב, שמדגיש את היעדרות הגוף, הוא מעין פרפראזה על המוטיב הדתי של הכסא הריק, שכה מוכר בתולדות האמנות ואשר מבטא את המהות הנעדרת-נוכחת של האל. המיצב יתמלא בנוכחותה של רובננקו פעמיים במהלך התערוכה במיצג בוֹר של אור, שבמהלכו תתפור שמלת שומן חדשה.
-----------------------------------
(1) מגמה חדשה זו באמנות העכשווית נידונה באריכות בעשרות ספרים, מחקרים ותערוכות בשנים האחרונות. הרחב והמקיף שבהם היא אסופת מאמרים מתוך פאנל רב משתתפים שנערך במכון לאמנות בשיקאגו באפריל 2007 תחת השם Re- Enchantment בעריכת ג'יימס אלקינס (Elkins) ודיויד מורגן (Morgan).
(2) הפילוסוף יורגן האברמאס הוא דוגמא מובהקת לתהליך התרבותי של החזרה לדת- לאחר שזנח את ההגות החילונית של אסכולת פרנקפורט, החל האברמאס לקראת סוף שנות התשעים של המאה הקודמת לעסוק בסוגיות תיאולוגיות עכשוויות. ביחד עם הוגים נוספים שנשבו בזרם התיאולוגי אפשר למנות את ג'אני ואטימו וז'אן לוק מריון ששמם נקשר לפילוסופיה הפוסט-מטאפיזית, וסלבוי ז'יז'ק המרקסיסט.