כשנקבע מועד לתערוכה, הזמנתי אליי לסטודיו את האוצרת מיטל רז, אותה הכרתי זמן מה קודם לכן. במפגש בינינו עלתה השאלה האם הציור- במופע הקונבנציונלי שלו- מספק. מיטל טענה כי אחת הדרכים להפוך את המדיום הציורי לרלוונטי, היא להטמיע אותו בתוך שפת המיצב. אני חשתי, מול עמדתה של מיטל, כי זו לא קביעה גורפת, אמנם יש ציורים שהצבתם בחלל והתערבות אישית במרחב בו הם מוצגים, בדומה למיצב, הם המצע המתאים עבורם, אבל יש ציורים שנכון להציגם בצורה פשוטה וקלאסית.
במקרה של התערוכה הנוכחית, אין הצהרה חד משמעית של מה נכון או לא נכון, ולא מתוך קושי להכריע או לקבל החלטות, אלא בעיקר משום שתערוכה זו היא כולה ציור, בין אם הוא על בד קנבס, נייר או קיר, ובין אם הוא מתערב בחלל המסוים בו הוא מוצג, משנה אותו, מושפע ממנו ומגיב אליו. שתי הגישות שלנו, שנראו בהתחלה מנוגדות ובלתי ניתנות לגישור, הציתו אותי והזינו את הציור שלי ואת התערוכה הזו. תוך כדי המפגש בינינו, הבנתי שאנחנו לא באים מקטבים מנוגדים, ואף יותר מכך- שנקודת החיבור ביננו היא המפתח לתערוכה.
נקודה זו לא מצהירה שציור בלבד מספק או לא מספק, ואיננה שואפת להכריע או לנצח, אלא מחברת בין ציור במופעיו השונים לבין ההצבה שלו, כאפשרות אינסופית תלויית הקשר, שמתקיימת במתח שבין קטבים, שהם רק לכאורה מנוגדים. המחשבה להתייחס בתערוכה זו להצבה היא הרחבה של העשייה האמנותית שלי, שרואה בציור מדיום חי וגמיש שגבולותיו אף פעם לא היו שולי הקנבס, אלא גבולות החופש והדמיון.
שם התערוכה עבורי הוא המשך ישיר של השיח שהתפתח במפגש ביני ובין מיטל, ושל תערוכה שהיא כולה ציור. ממש כשם שבמפגש בינינו בהתחלה, נראה היה, שיש פה מאבק שדורש הכרעה חד משמעית, שיש אמת אחת, כך גם המפגש הראשון עם שם התערוכה המתריס ומעלה השאלות של כן? או לא?. אך בקריאה נוספת, ניתן לראות בשם התערוכה את ההכרה בקיומם של כל הדברים שבהם הציור נוגע, את הכרח קיומם של החיים שהופכים לציור, את הציור שהוא החיים ואת התנועה האינסופית ביניהם.
תערוכה זו היא מפגש בין צייר לאוצרת, שנתנו לחלל הגלריה להובילם ולהכתיב עבורם את המהלכים הציוריים והאוצרותיים. התערוכה נחלקת לשניים ומציגה עבודות חדשות של ברלב שנעשו בשנה האחרונה – בחלל המרכזי של הגלריה מוצגת קבוצת ציורים, שבמרכזם תפנימים, כולם נולדו מתוך מצע שחור, אלו סביבות ביתיות אינטימיות, שכאילו נבנו מתוך החושך. בחלל הפנימי- עבודה פנורמית על נייר, ציור רישומי בעל איכות נסיונית ולא מלוטשת, המחולקת לשבעה חלקים, ואשר מתאפיינת בקטיעות ובשבירות עזות של הקומפוזיציה.
שתי קבוצות אלו של עבודות מתקיימות זו לצד זו ביחסי גומלין שבין קירבה לזרות, וחושפות את אופייה הכפול של יצירתו, מעין מפלצת דו ראשית שמחד, נטועה עמוק במסורת הציורית העכשווית, עם זיקה מובהקת לאמנים אקספרסיביים ובראשם פרנסיס בייקון, אשר מוכר בציורו המטריד וגדוש החושניות והקלסטרופוביות. ומצד שני, היא נוגעת בנקודת השבר של הציור המודרני, אותה נקודה בשנות השישים והשבעים בה הוא נזנח לטובת מדיומים חדשים וחתרניים שלא היה יכול להם. ברלב שואב השראה מאמני הפיסול המינימליסטיים, אלו שאפו לכונן מערכת יחסים חדשה בין החלל הממשי לעבודת האמנות. בפיסול המינימליסטי, חוויית המרחב נעשית לתוכן מרכזי וכך גם יצירתו של ברלב, שמבקשת לנכס את הסוגיות הללו בחזרה לזירה הציורית. שני צירים אלו מבנים את עבודותיו, שנעות בין קטבים שונים ומנוגדים- בין האינטימי למנוכר, בין המשוחרר למחושב ובין הכאוטי לסדור.
פרנסיס בייקון, שהיה אובססיבי לגוף האנושי, טען ש"כולנו בשר". הגוף עבורו היה לא יותר מאשר חומר. עמדה זו באה לידי ביטוי בהפשטה מפלצתית, אשר הדגישה את ארעיות הגוף ואת התרוקנותו המבעיתה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה ציורית. ברלב אוהב רהיטים באותו אופן שבייקון אהב את גוף האדם. הסטודיו שלו, מאגר בלתי נדלה של קטלוגים לעיצוב הבית – בעיקר קטלוגים של איקאה – משמשים אותו כמצע ראשוני לציור. הקומפוזיציות המעוצבות, הן של סידור החלל והן של הקטלוגים עצמם, משמשות בעבורו עוגן של נקיון וסדר גיאומטרי. ברלב בוחר לצייר מתוך תצלומים בהם הוא מוצא פוטנציאל לשיבוש – הוא מחבל בדימוי המקורי, מוחק, מטשטש ומורח אזורים שאותם הוא תופש כ"משבריים", אם זה בגלל עומס של צבע או חסרון בו. פעולות אלו מערערות את האיזון והשלווה והופכות את הציור שלו למרחב נפשי מאיים ומנוכר, המשרה תחושה של סכנה וחוסר נוחות. צבעי השחור, הבולטים בנוכחותם בקבוצת העבודות החדשה, מדגישים ביתר שאת את המשקע הרגשי בו נתון הציור, הרקע השחור מפעפע אל תוך חפצי הריהוט האנונימיים, שבתגובה נבלעים ומתמוססים לתוך משטח תהומי וכאוטי. הטשטוש, הנזילה והמחיקה משמשים את ברלב כמעין צופן אסתטי ומשרטטים סביבה ביתית תיאטרלית ומסתורית, המנכיחה את זעקתם האילמת של החפצים המרוקנים.
המרחב הציורי איננו נעצר על בד הקנבס, הוא זולג גם לחלל הממשי של הגלריה, במעין אבולוציה הפוכה – מהבד לנייר ומהנייר לקיר. את קבוצת הציורים החדשה על הקנבס, משלימות רצועות צבע (זִיפּים), אותם צייר ברלב על הקיר. מצד אחד, פעולה זו נראית כמו מחווה קישוטית – עיצובית, המאזכרת את הרצועות הגרפיות המופיעות בקטלוגים לעיצוב הבית. מצד שני, הצורניות המצומצמת של הזיפים על הקירות מעניקה לציור ממד שלישי, גבולותיו מופרים בהתרסה מכוונת, כשהוא הופך למעשה למחווה גופנית טהורה. הזיפים הסימטריים והיחידתיים, בדיוק כמו הגוף, קושרים את הציור למקום, ובתוך כך מהדהדים את עבודותיו של המינימליסט ג'ון מקרקן, אצלו הצבע היה בסיס לחקירת המרחב הפיסולי. הזיפים המצויירים בסגנון מקרקן מגיחים בשנית בחלל הפנימי של הגלריה, מתוך הציור הפנורמי, שנראה כמו עבר תהליך של טשטוש ומחיקה חריף יותר. בין חפצי הריהוט האכולים, מקצב שבור ומפורק של חללים ביתיים חסרי אפיון, מושתלים זיפים בצבעי אקריליק, שבאים בניגוד והתרסה לנזילות ולמחיקות המשוחררות.
בחודשים הקרובים תסגור גלריה 121 את שעריה לטובת בניין מגורים שייבנה במקום. במהלך ההכנות לתערוכה תהינו מה יעלה בגורלם של ציורי הקיר, ועד כמה אבסורדי יהיה לשפץ את קירות הגלריה ולהחזירן לצבע הלבן המקורי, רגע לפני שהמקום מועד להריסה. אבל במחשבה שנייה - אלו בדיוק החומרים מהם עשויים עבודותיו של ברלב. ההיעלמות וההתמוססות המרחבית, רעיון העובר כחוט השני ביצירותיו, יהפוך לממשי עם תום התערוכה. ואולי זהו נושא התערוכה - הדרמה על חללים הולכים ומתפוגגים.