תערוכה זו איננה מבקשת לטוות קו מחבר או מכנה משותף בין האמנים המציגים בה, כי אם לתור אחר גישתו הייחודית של כל אחד מהם לתהליך הפיסולי ולבחירת החומר המרכיב את יצירתו. שמה של התערוכה מתייחס למונח, המתאר את התנהגותם של חומרים, אשר נמצאים תחת עומס ובשל כך חשופים לקריסה או לשבר. מושג זה משמש כמטאפורה לאופי המפגש בין חמשת האמנים, אשר במבט ראשון נראה כבלתי אפשרי, כאוטי ועמוס בחומר ובחומריות שונה ומשונה.ה
התערוכה נולדה מתוך עניין אישי ואקדמי בנושא מרכזיותו של החומר באמנות העכשווית, ניתן לחוש זאת היטב לאחרונה בתצוגות במוזיאונים, בגלריות ובתערוכות הבוגרים, המעידים על משיכתם של אמנים לעושר חזותי- חושי וחושני- כמו גם שליטתם ובקיאותם בחומרים מגוונים. נדמה כי מגמה זו באה בניגוד לרישול המכוון של אסתטיקת דלות החומר הישראלית, שלטענת שרה ברייטברג- סמל, אחד ממאפייניה הוא זניחת עולם החומר לטובת השכלתניות המרוחקת.(1) וכך, את מקומו של האובייקט הדל וה"זרוק", שהוא אינו אלא כלי מתווך, מצע ראשוני ליצירת האמנות, תופשת ספקטקולריות חומרית, אשר מכתיבה את תוכנה של העבודה, ומשמשת לה עוגן רעיוני ובסיס לחוויה האסתטית.ת
לתערוכה זו נבחרו אמנים בעלי גישות שונות לפיסול ולחומר בפרט, זאת על מנת להדגיש את העושר הבלתי נלאה, שנע בין קטבים שונים ואף מנוגדים- אם זה השימוש בחומרים מסורתיים כגון אבן וקרמיקה, ואם הפנייה למדיומים כמו ווידיאו וסאונד, אשר מותחים ומאתגרים את גבולות החומר. התערוכה תוכננה באופן שדורש התבוננות איטית ופרטנית בכל עבודה, ה"נושא" יתגלה לאו דווקא בניסיון לאחד בין מכלול הדימויים החזותיים, אלא דווקא בפירוקם, במבט השקט והמדיטטיבי ובחוויה של כל עבודה באמצעות החומר. י
גישה יוצאת דופן לחומר הפיסולי נמצא בעבודותיו של אורי שפירא, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. תפישתו הפיסולית של שפירא, שלמראית עין רחוקה מכל הגדרה מסורתית של המדיום, נחשפת במלואה במחזוריות המזינה את עצמה- בין אובייקט, וידיאו וצילום, אלו מולידים דימויים חזותיים מרהיבים ופתייניים. שפירא נוהג לתאר את יצירתו כמפלצת, שלעולם איננה נמצאת במצב קבוע, היא גדלה ומתעוותת, טורפת ונטרפת, משנה את פניה ואת צורתה בכל זמן נתון, גם לאחר שהסתיימה העבודה והוצבה בחלל, כאשר סופה, לעיתים קרובות, הוא עייפות וכליון. שפירא זונח את החומרים של הקרמיקאי ואת כלי העבודה שלו, התנור, אשר מקבע את החומר והופך אותו לסטטי וגמור, ועובר לסוג של פיסול "חי", מעין גידולים דוממים המתנהגים כאורגניזם חי ונושם. י
התהליך הפיסולי של שפירא תחילתו בסטודיו, בפעולה פסאודו- מדעית, מן מעשה אלכימיה, שמטרתו לבחון ולתעד תגובות כימיות בין חומרים שונים כגון אבץ, מימן ועופרת. חומרים אלו נכלאים בתוך אקווריומים מזכוכית, המשמשים כגבול טריטוריאלי בו מתקיים פוטנציאל פיסולי. הוידיאו והצילום הם כלים נוספים, אשר ממחישים ומעצימים את השדה הפיסולי של שפירא. עבודות הצילום עצומות הממדים מקפיאות את העולם המיקרוסקופי המרהיב שלו, ומציגות צורות ביומורפיות מופלאות ונופים מופשטים קסומים, שניתן כמעט לחוש בהם. לעומת זאת, בעבודות הוידיאו, הנעשות בטכניקת סטופ מושן, מתואר תהליך האבולוציה של הגידולים בזמן, כפי שתועד באלפי תמונות סטילס, שצולמו במשך ימים ארוכים, מרגע בריאתם ועד לקיצם הידוע מראש. י
בדומה לשפירא, גם אצל ליאת איריס מעשה הפיסול הוא מפגש בין- מדיומלי שבין אובייקט, צילום, סאונד וציור. הגודש הוא מסימני ההיכר של עבודותיה, והוא בא לידי ביטוי הן בשילוב בין חומרים שונים, והן בזוויות האניגמטיות, בעיוותים ובוויזואליה הבלתי הגיונית, אשר משרתים את הבסיס הרעיוני של יצירתה. החומרים הפיסוליים המשמשים את איריס משרטטים עולם בעל חוקיות משלו, אינם ממושמעים לזמן ולחלל, הם נמתחים ונוזלים, מתעייפים ומתריסים. החומר והתוכן עבור איריס נתמכים זה בזה, הם מבקשים לתת ביטוי לבלתי ניתן לתיאור, לרעש המציף את התודעה. י
העבודה החדשה המוצגת בתערוכה, מגדל שן, היא מיצב המנציח את שפת הריבוי, שכה מאפיינת את עבודותיה של איריס- על תיבת עץ זוויתית צבועה שחור ניצבת קונסטרוקציה בזלתית טרופה, שמפינותיה מציצות שיניים טוחנות מפוסלות בטכניקה דמויית שנהב. הפודיום עצמו משמש כתיבת תהודה לסאונד טורד מנוחה, חלקיקי הברות מתוך נאום חוצב להבות. איריס משחקת עם הקול, מתגרה בו, מעוותת אותו ומגיבה לו בניגון מציק על שני תווי פסנתר לא מכוונים, מעין תזמור אבסורדי של מלמולים או שירה דאדאיסטית חסרת משמעות. על האובייקט הפאלי משקיפה עדשת מונוקול בעלת מרקם חולי ובתוכה דימוי רב שכבתי כמו נוזל או מתעוות. לצד מגדל השן החידתי מוצג ציור- רצפה, המגיב בתנופה דינמית למיצב הסמוך לו, ומשמש כהד לתפאורה הקיומית המוצגת בתערוכה. י
עבודותיו של אבינועם שטרנהיים מתכתבות עם מסורת ארוכה באמנות של עיסוק בחומרים ממוחזרים. מתכות, פיסות עץ, חוטים, רהיטים שבורים, נוצות, גרעינים וביצים, פסולת ושיירים שנאספו מהרחוב- שאריות חיים של אחרים- אלו הם חומרי הגלם של שטרנהיים, בהם הוא מוצא פוטנציאל לטרנספורמציה ולחידוש חומרי. חומרים אלו כשלעצמם הם חסרי חן ולעיתים אף יוצרים תחושה של דחייה ומבוכה בחלל הגלריה, אך בתהליך עיבוד איטי ועמלני, ללא הכנה מראש, ומתוך קשב לחומרים ולריתמיקה הפנימית שלהם, משתנה מהותם הדלה וכך הם הופכים לאובייקטים גדולי ממדים, בעלי איכות תיאטרלית. בניגוד לארבעת האמנים האחרים המציגים בתערוכה, אשר מתרחקים מהחומר הזול וה"זרוק", שטרנהיים מוצא בו קרקע פורה לעושר מרהיב וחושני, אשר מתעלה מעל היומיומית שלו- אנטיתיזה לדלות החומר ולאובייקט הדושאני הבאנאלי והאנונימי. י
שפתו החומרית של זוהר גוטסמן היא תוצר כלאיים שבין הקמאי לעכשווי. גוטסמן, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ובעל תואר ראשון בארכיאולוגיה, הוא אשף של חומרים קלאסיים, האבן בראשם, אך הוא מחבל בטכניקות המסורתיות והמוקפדות, שאת רזיהן למד בקררה שבאיטליה, כשהוא משלב באקט מתריס מרכיבים הזרים לחומר, כמו גם תכנים המתארים מצבים מגוחכים ונלעגים. המפגש בין החומר היוקרתי, לרוב שיש או אבן גיר מיובאים, אשר שימשו בעבר לפיסול מונומנטלי ודתי, לבין התכנים הקומיים, מערערים על אופיו והגיונו הפנימי של החומר. בתערוכה מציג גוטסמן שלוש עבודות החוגגות את השולי, הגרוטסקי והחייתי, מעין גרסאות משעשעות של דמויות הגרגוילים הגותיים. לצד שתי עבודות האבן הכבדות, מוצג פסל עשוי פלסטיק, שכמו ביקש להתחפש לאחיו "הכלב המחרבן". הפלסטיק הזול והמלאכותי, שהאלסטיות שלו מאפשרת לו להידמות לכל חומר אחר, מעיב על נוכחותה האצילית והכבדה של האבן, כאילו מבקש ללעוג לו. ו
גם דניאלה אזולאי היא אמנית של חומר מסורתי- הקרמיקה. אזולאי, כמו שפירא, היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, שמסתמנת כאחת המחלקות המעמיקות בכל הנוגע להכרת חומרים. יצירתם של השניים שונה לחלוטין האחת מן השנייה, ואף מייצגת שני קטבים מנוגדים של גישה לחומר- בעוד אזולאי מתמסרת לחומר הקרמי הקלאסי, שפירא מעולם לא חזר לקרמיקה מאז סיום לימודיו. הקרמיקה נקשרת לרוב לעשייה דקורטיבית בעלת תכלית עיצובית, אך אזולאי איננה נמשכת לפונקציונליות של החומר, אם כי לאלסטיות השברירית שלו. תהליך העבודה שלה הוא ספונטני ואינטואיטיבי – היא מאפשרת לחומר העדין להיסדק, להתפרק ולהתעייף, איננה נרתעת מתוצר לא מוגמר, להיפך, היא ממשיכה לעבוד עליו, לעיתים בעבודה מחוספסת ולא "נקייה", מאחה את השברים וממשיכה ליצור מרקמים גסים ומאסיביים, אך באותה נשימה מקפידה על השקיפות הרכה והשברירית, המאפיינת את הקרמיקה.ה
--------------------------
(1) שרה ברייטברג- סמל, כי קרוב אליך הדבר מאוד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, 1986, קטלוג תערוכה, מוזיאון תל אביב