בתערוכה מציגות חמש האמניות מיכל יניב, אורלי הומל, דיטי קפואנו, Foma<3 ומיכל רונן.
האמניות טוות רשת של קשרים בין הגוף, המיניות והאלימות. הגיבורות שלהן מתקיימות בתוך טקס פולחני בחלל שבין הטמא לטהור, בין המציצני לאינטימי. כל אחת מהן משתעשעת בחציית הגבול הדק שבין המיניות הבוגרת "התקנית" לבין המיניות הילדית, הפרוורטית – בין "משחקי ילדים" ל"משחקי מבוגרים".
הרעיון העובר כחוט השני בין עבודותיהן של חמש האמניות הוא הקשר ההדוק שהן יוצרות בין הגוף המיני לגוף המת, משוואה פרדוקסאלית מעצם טבעה, שכן מצד אחד, הפמיניזם נלחם מראשית דרכו בתפישה המזהה את הגוף הנשי כאובייקט של גועל וסכנה, כחור שבו ממתינים מוות והרס. מצד שני, העיסוק במיניות דרך המוות והאלימות הנלווים אליה, הוא סוג של חקירה עצמית, שהרי כל זהות מתעצבת על ידי מאבק אלים. הרצון לגרום כאב או לחוות אותו מבקש למעשה לפרוץ גבולות ובה בשעה גם למצוא אותם.
שם התערוכה ניתן כפרפרזה לאחת התערוכות החשובות ביותר בעשורים האחרונים, שמהווה ציון דרך חשוב בהיסטוריה של האמנות הפמיניסטית. התערוכה התקיימה בניו-יורק בשנת 1994 והציגה עשרות אמניות (וגם מספר אמנים) שחתירתן הבוטה תחת אופני ייצוג הנשיים זיכה אותן לכינוי "ילדות רעות".
התערוכה בוחנת – חמש עשרה שנה אחרי – את השפעתן של אותן אימהות רוחניות על חמש האמניות ובו זמנית גם את הרלוונטיות שלהן בעידן שבו נדמה כי השיח הפמיניסטי הגיע לנקודת רוויה והוא נתפש בימינו כמרתיע, טרחני ואפילו מיותר.
אין ספק כי החשש להתמודד עם הסוגייה הפמיניסטית צף ועולה לאורך כל התערוכה, ונדמה כי האמניות מציגות עמדה עמומה, מבולבלת ומבלבלת, הנעה בין רצינות תהומית לסאטירה פרועה על השם הרע שיצא לפמיניזם. אין ספק, כי עמדה זו מאפיינת אמניות רבות בימנו, שנרתעות מעיסוק בנושא ומתרחקות כמו מאש מהגדרתן כאמניות פמיניסטיות או כיוצרות- נשים.
ילידת 1979, בוגרת המדרשה.
בטכניקה הנעה בין ציור לרישום עמלני בדיו, יניב מתיכה בתוך יצירתה אלמנטים ניאו- גותיים ויוצרת סוג של אסתטיקה סדיסטית בהשראת אמנים אקסצנטריים כמו מתיו בארני וג'ואל פיטר וויתקין.
הגיבורות של יניב, חבושות במסכות גז ועטויות בשלל אביזרי פטיש, לוקחות חלק במעין טקס תיאטרלי של כאב ועונג. היא מתארת אותן כמי שנמצאות במצב של סיפוק עצמי מצד אחד, ושל הרס עצמי, מצד שני.
לכאורה נדמה כי הגיבורות שלה הן קורבנות של המציצנות הגברית הסוטה, אך מבט מקרוב מגלה, שכמו ברבים מסיפוריו של המרקיז דה סאד, גם אצל יניב האישה מקבלת את זכות הדיבור ואת היכולת לשלוט. יניב אמנם מציבה את גיבורותיה בזירה הסקסיסטית ביותר - הפורנוגרפיה – אך מפשיטה אותן ממיניותן ומספרת סיפור על נשיות מבולבלת.
ילידת 1975. בוגרת המחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה.
יצירותיה של אורלי הומל הן רקוויאם לעולם ילדות אבוד, הן מספרות סיפור מורבידי על התבגרות בטרם עת. בתערוכה מציגה הומל סדרת מיצבים שנקראת ליל הכלולות. היא בוחרת להתמודד בהומור שחור עם אותו טקס מעבר בין הילדות לנשיות – היא מטנפת זירות של ניקיון וטוהרה על ידי דימויי טביעה, התאבדות ומוות.
"לאישה יש איברי מין בכל מקום" טענה הפסיכואנליטיקאית לוס איריגרי, וכך מציגה הומל את גיבורותיה - כאובייקטים מיניים קטועים, ספק קורבנות ספק לוליטות המודעות היטב לכוחן, אשר מזמינות את הצופה למשחק של מציצנות פרוורטית.
עבודת האנימציה המוצגת בתערוכה In Aporia, הוצגה לאחרונה בפסטיבל הסרטים בירושלים, לאחר שנדדה בין מספר פסטיבלים בעולם. העבודה עוסקת ביחסים שבין העור לבין מערכת של חוטים וקשרים, השואפים לפרוץ החוצה.
השם אפּוריה מתייחס למצב של חוסר מוצא פילוסופי, כאשר הדיון הגיע למבוי סתום, הסלול בסתירות כה רבות, עד כי אי אפשר להגיע למסקנה אחת ברורה. עבודת האנימציה של רונן – כשמה כן היא – מבולבלת ומבלבלת. בלבול בין הפנים לחוץ, בין הילדות לאימהות, בין הלכלוך לטומאה, בין רכות לאלימות, בין גבולות הגוף לבין אינסופיותו, ובעיקר- בין דחף היצירה לדחף המוות.
ילידת 1978, בוגרת המדרשה. כיום סטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר.
העיסוק הבלתי פוסק של קפואנו באמנות ובתרבות היפנית מבטא משיכה לחברה, הסוגדת בצורה חולנית ליַלדוּת, ולילדה בפרט. חברה בה הגבול בין עולם המבוגרים לעולם הילדים הולך ומיטשטש, ובה ילדות-נשים פתייניות חזקות ואלימות הפכו למושא הערצה בספרות, בסרטי אנימציה, בקומיקס וגם בפורנוגרפיה המצוירת.
קפואנו משרטטת קווים לדמותה של לוליטה סדיסטית ורצחנית שיצאה מכלל שליטה. בעולם כאוטי ומסויט שאיבד את היכולת לזעזע ולהזדעזע, גיבורות המנגה המתוקות שלה הן תזכורת לאלימות שבכל מאבק, העבודות שלה הן סאטירה על קלישאת הפמיניסטית הזועמת, שגם המאבק שלה עלול להסתיים בדם.
ילידת 1983. אמנית רחוב ומעצבת-אופנה בוגרת שנקר.
ביצירתה חוקרת Foma<3 את הגוף האנושי על כל פגמיו ומוזרויותיו. את השראתה היא שואבת מהרחוב, ממפגשים אקראיים ואנונימיים עם דמויות שוליים, שמרתקות אותה ונחרטות בזיכרונה. עבודתה היא מעין ערבוביה כאוטית מלאה בעיוותים ובגבולות רופפים. הגוף האנושי עבורה הוא כמפה של הנפש, כמו שלדים שקופים של מחשבות.
העבודות המוצגות בתערוכה הן סדרת רישומים על קנבס ונייר, המקדשים את המיניות הנשית הפגומה, מעין העצמה נשית גרוטסקית. Foma<3 עושה שימוש באחד הדימויים המוכרים ביותר באמנות הפמיניסטית, הווגינה, והופכת אותה למעין קרנבל אורגיאסטי, שהחיים והמוות שזורים בה. הווגינות שלה עוברות מטמורפוזה תמידית, ללא התחלה וללא סוף, הן מסוגלות לתת חיים אך לקחת אותם באותה מידה.