אנה אימהוף: "נעורים", מוזיאון הסטדליק אמסטרדם

הביקור בתערוכה "נעורים" של אנה אימהוף הוא חוויה מתעתעת: מצד אחד, התערוכה משרה תחושה מטרידה של אובדן דרך. מצד שני, היא מעוררת תחושה מוכרת של ביתיות. "הייתי פה פעם, המקום הזה מוכר לי", אומרים לעצמם המבקרים בעודם צועדים במבוך הענק שבנתה אימהוף בגלריה התת קרקעית של מוזיאון הסטדליק, ששטחה למעלה מ-1,100 מטרים רבועים ובימים כתיקונם משמש כתצוגת האוסף.

הפער הזה בין תחושת זרות לתחושת הביתיות היא לב ליבה של התערוכת הליבירנת –  ז'אנר ששורשיו בתערוכות של הסוראליסטים בשנות ה-30 ושיאו בשנות ה-60 באירופה. התערוכה הלבירינתית סימנה את המעבר בין אופן התצוגה המסורתי במוזיאונים לצורות דינמיות והשתתפותיות של תערוכות. המבקר בתערוכה הלבירינתית הוא לא צופה פסיבי שנע בקו ישר במסלול הליכה קבוע, אלא הופך לחלק פעיל בתערוכה, ובמידה מסוימת אף למחולל שלה. המבקרים יכולים לגעת, להריח, לשחק וללכת לאיבוד. בתערוכה הלבירינתית המרחב הופך ליצירת אמנות ולאובייקט פרפורמטיבי בפני עצמו.  

אין זה מפתיע שאנה אימהוף בחרה בפורמט הלבירינתי לתערוכת היחיד שלה במוזיאון הסטדליק באמסטרדם. אימהוף, ילידת גרמניה, ידועה בעיקר בעבודות הפרפורמנס האופראיות שלה, אותן היא מגדירה בתור "דימויים חיים". העבודות שלה הן מעין יצירת אמנות כוללת (gesamtkunstwerk) המשלבת בין פיסול, ציור, תיאטרון, מחול, אופנה, תרבות פופ, מוזיקה, אדריכלות ותרבות נגד. אימהוף זכתה להכרה בינלאומית בזכות עבודתה הכוראוגרפית עם אנסמבלים, שמבצעים מחוות ותנועות איטיות, ספק-מאולתרות ספק-מבוימות, ויוצרים מעין תמונות חיות תיאטרליות (Tableau vivant). 

אימהוף החלה לפעול לפני עשור לאחר שסיימה את לימודיה בפרנקפורט בגיל 33. היא זכתה להצלחה מטאורית ב-2017 לאחר קבלת פרס אריה הזהב בביאנלה לאמנות בוונציה. רבות מעבודות הפרפורמנס שלה מבוססות על יצירת סביבות אינטנסיביות או העצמות מרחביות. ב"פאוסט", למשל, שזיכתה אותה בפרס בוונציה, היא בנתה קונסטרוקציה מוגבהת מזכוכית, ששימשה גם כמיצב פיסולי, גם כרחבת צפייה וגם כתקרה לבמה של מיצג תת קרקעי. במהלך המיצג, שנמשך חמש שעות, ושהתקיים, בין היתר, מתחת לרגלי המבקרים בתערוכה, אנסמבל של שחקנים יצר כוראוגרפיה מתוזמרת של תנועות איטיות: הם זחלו על הרצפה, שרו, התגוששו, הציתו אש, רקדו והתפרעו. 

בתערוכה "נעורים", אימהוף זונחת את הכוראוגראפיות החיות שאיתן היא מזוהה, ומתמקדת ביצירת אווירה אינטנסיבית באמצעות בנייה של קונסטרוקציה אדריכלית, הלבירינת במקרה הזה. הלבירינת הוא מבנה מיתולוגי בעל כמה מסלולים, שבהקשרו המודרני מתייחס למבוך שנועד לבלבל ולתסכל את ההולכים בו, וליצור תחושה מקוטעת ומשובשת של המרחב. הלבירינת הכרתִי הקלאסי מורכב משבעה מסלולים המובילים כולם למרכז אחד. ההולך במבוך הלבירינת, נע בשני כיוונים מנוגדים: פנימה – כדי להגיע למרכז, והחוצה – כדי למצוא את היציאה.

הלבירינת שבנתה אימהוף מבוסס על אותו עיקרון: יש לו מספר כניסות, יציאות ומרכזים. התנועה בחלל איננה מוכתבת, ואין שום סימן שמכוון את המבקרים למסלול הנכון. כל שביל בלבירינת של אימהוף מוביל לשביל חדש או לדרך ללא מוצא, שבסופה מוצבים "שרידים" מעבודות קודמות כמו ציורים, איורים, אובייקטים ואביזרים מתערוכות וממיצגים אחרים שלה. 

לקריאת המאמר המלא באנגלית:

Meital Raz, “Exhibition Review: Anne Imhof 'Youth' at the Stedelijk Museum,” Afterimage, 2023, vol. 50(1), pp. 49-54 >>