<< חזרה
פרויקט שיקום מחצבת נשר: המוזיאון לאמנות כמעבדה אקולוגית
פרויקט שיקום מחצבת נשר: המוזיאון לאמנות כמעבדה אקולוגית
בשנים האחרונות, על רקע מחאות של פעילי סביבה המתקיפים יצירות אמנות, מוזאונים ברחבי העולם מבקשים לחשוב מחדש על תפקידיהם בעידן של משבר אקלים. השיח המוזאלי הרווח מתמקד ברובו בהיבט המעשי: גיבוש אסטרטגיות, עמדות וערכי קיימות ביחס לטבע ולסביבה. מאמר זה, לעומת זאת, מאמץ פרספקטיבה היסטורית המבקשת לשפוך אור על הדרכים שבהן מוזאונים מתווכים ומייצגים את הטבע.
בשנים האחרונות, על רקע מחאות של פעילי סביבה המתקיפים יצירות אמנות, מוזאונים ברחבי העולם מבקשים לחשוב מחדש על תפקידיהם בעידן של משבר אקלים. השיח המוזאלי הרווח מתמקד ברובו בהיבט המעשי: גיבוש אסטרטגיות, עמדות וערכי קיימות ביחס לטבע ולסביבה. מאמר זה, לעומת זאת, מאמץ פרספקטיבה היסטורית המבקשת לשפוך אור על הדרכים שבהן מוזאונים מתווכים ומייצגים את הטבע.
מאמר זה דן בנקודת מפנה ביחס של המוזאונים לקשר שבין הסביבה לאמנות; בשנות ה־60 המאוחרות ובתחילת שנות ה־70 היו המוזאונים סוכנים מרכזיים בפיתוח גישות ופרקטיקות רב־תחומיות, שהפכו בשנים האחרונות לחלק מהותי בשיח האקולוגי. בתור מקרה מבחן נדון פרויקט "שיקום מחצבת נשר" שיזם האמן ואדריכל הנוף יצחק דנציגר (1916–1977). דנציגר חבר לחוקרים, למדענים ולסטודנטים למשימת שיקום אקולוגית בהר הכרמל, אשר מיזגה בין אמנות, מדע וסביבה. פרויקט השיקום, שהוצג בשתי תערוכות במוזאון ישראל בשנים 1971–1972, יכול ללמד לא רק על ההתמודדות של מוזאונים עם דרכי הייצוג והתיווך של הטבע, אלא גם על התפיסות האקולוגיות הייחודיות שהתפתחו בישראל בשנות ה-70.